התחדשות, התרגשות, חיים חדשים מעבר לפינה. אני מביט במראה הדם על המסיכה, על המצח, על הכפפות.
מחייך.
תוהה מה קרה לילד שברח במאה קמ"ש כשאחות בית הספר הגיעה לתת חיסונים. הילד בלי אבא, שפחד למות ממחלות, מרופאים, פחד לפגוש שוב כאב.
איך הפך הילד המתוק הזה לרופא מנתח המביט לפחד בעיניים, מביט ומודה, מביט ומתמסר לייעוד שלו.
בכל בוקר אני
נולד קצת מחדש
נפרד מעט ממה וממי שהייתי אתמול. משתדל לא לבטל את הפחדים שלי,
לא לכעוס עליהם,לא להתנצח איתם.
להיפך.
לחבק את הפחד, להודות שהוא שם
גם אם זה וילון אמבטיה שנוגע בי בהפתעה.
הייעוד שלי הוא ליהנות מהדרך,
לא להגיע - רק ללכת,
ועם כל הפחד להתקדם במסע.
בהליכת הערב עם
טוטו הכלב שלי
אני מדפדף במחשבות לאחור. מתבונן במה שהיה באותו היום
ומסכים להודות בטעויות ולטעויות שלי.
לפעמים מצליח להיות אמיץ מספיק כדי לגדול מעט, לרקום תוכניות, לחלום חלומות, ובהמשך לבצע את מה שיעשה לי ולאחרים טוב.
בהליכת הערב עם
טוטו הכלב שלי
אני מדפדף במחשבות לאחור. מתבונן במה שהיה באותו היום
ומסכים להודות בטעויות ולטעויות שלי.
לפעמים מצליח להיות אמיץ מספיק כדי לגדול מעט, לרקום תוכניות, לחלום חלומות, ובהמשך לבצע את מה שיעשה לי ולאחרים טוב.
אני כמעט תמיד
סומך על אחרים.
כך גיליתי שכמעט תמיד סומכים עלי. למדתי שיש רק דרך אחת לאהוב אנשים: בלי לשנות אותם, בלי לתקן, להניח להם להיות בדיוק כפי שהם.
אולי אפילו לעזור להם להיות מי שהם,
לעזור להם להיות חופשיים,
לא להוביל אותם לשום מקום,
לא להעביר אותם את הנהר, לעודד אותם לצלוח אותו בעצמם, לעודד אותם ללכת את הדרך שלהם.
כשהמצפן בתוכי זוהר
הכל מתחיל להסתנכרן
האושר הפנימי גובר ואיתו שלושת האל"פים של האהבה:
אינטמיות, אותנטיות, אמפתיה
וככה אני משתדל לטפל,
תמיד באהבה.
