כניסה, חיתוך, נשימה.
שתלים, תפרים, יצירה.
התחדשות, התרגשות, יופי,
חיים חדשים.
אני מביט במראה.
הדם על המסיכה, על המצח,
על הכפפות.
מחייך.
תוהה מה קרה לילד שברח כל עוד נפשו בו,
כשאחות בית הספר הגיעה לתת חיסונים.
הילד שפחד ממחלות, פחד מרופאים,
שכֹּה פחד לפגוש כאב,
איך הפך הילד המתוק הזה
לרופא מנתח המביט לפחד בעיניים, מודה על הדרך ומתמסר לייעוד שלו.
בכל בוקר אני נולד קצת מחדש
ונפרד מעט ממי שהייתי אתמול.
לא מבטל את הפחדים שלי,
לא כועס עליהם,
לא מתנצח איתם.
להיפך.
מחבק את הפחד שלי, מודה לו שהוא שם - אפילו אם מדובר בוילון אמבטיה הנוגע בי בהפתעה.
משתדל להנות מהדרך,
לא צריך להגיע לשום מקום
רק ללכת ולנשום.
לפעמים לעצור ולהתבונן.
אני נהנה מהמסע הזה, כמעט בכל יום מחדש.
בזמן הליכת הערב
שלי ושל טוטו הכלב, אני חוזר ליום שלי.
מתבונן בחלקים השונים שלי,
אלה היפים ואלה שפחות.
מנסה לראות אותם בחמלה,
לחבק את כולם, לסלוח ולהודות.
לכולם.
הם הילדים שלי, כל החלקים האלה יחד,
מרכיבים את הפאזל הזה, שקוראים לו אני.
אני סומך על העולם.
גיליתי שכמעט תמיד סומכים גם עלי,
בסוף, חלק מהמסע הזה מסתכם בלסמוך.
לסמוך עלי,
לסמוך עלייך,
לסמוך על הדרך שתוביל אותנו הלאה.
למדתי שהדרך לאהוב אנשים היא פשוט כמות שהם, בלי לשנות אותם, בלי לתקן.
אולי אפילו לעזור להם להיות מי שהם,
לעזור להם להיות חופשיים,
לא להוביל אותם לשום מקום,
לא להעביר אותם את הנהר, לעודד אותם לצלוח אותו בעצמם.
להשתאות לנוכח הדרך שלהם.
כשהאחדות בתוכי גוברת,
כשהחלקים מתחברים,
נוכחים בתוכי שלושת האל"פים של האהבה:
אינטמיות
אותנטיות
אמפתיה
וככה אני משתדל תמיד לטפל:
באהבה
כניסה, חיתוך, נשימה.
שתלים, תפרים, יצירה.
התחדשות, התרגשות, יופי,
חיים חדשים.
אני מביט במראה.
הדם על המסיכה, על המצח,
על הכפפות.
מחייך.
תוהה מה קרה לילד שברח כל עוד נפשו בו כשאחות בית הספר הגיעה לתת חיסונים. הילד שפחד ממחלות, פחד מרופאים, שכֹּה פחד לפגוש כאב. איך הפך הילד המתוק הזה לרופא מנתח המביט לפחד בעיניים, מודה על הדרך ומתמסר לייעוד שלו.
בכל בוקר אני נולד קצת מחדש ונפרד מעט ממי שהייתי אתמול. לא מבטל את הפחדים שלי, לא כועס עליהם, לא מתנצח איתם. להיפך. מחבק את הפחד שלי, מודה לו שהוא שם - אפילו אם מדובר בוילון אמבטיה הנוגע בי בהפתעה. משתדל להנות מהדרך, לא צריך להגיע לשום מקום רק ללכת ולנשום. לפעמים לעצור ולהתבונן. אני נהנה מהמסע הזה, כמעט בכל יום מחדש.
בזמן הליכת הערב שלי ושל טוטו הכלב אני חוזר ליום שלי. מתבונן בחלקים השונים שלי, אלה היפים ואלה שפחות. מנסה לראות אותם בחמלה, לחבק את כולם, לסלוח ולהודות. לכולם. הם הילדים שלי, כל החלקים האלה יחד, מרכיבים את הפאזל הזה, שקוראים לו אני.